לופים, ביסים ואומץ

למה אנחנו מרגישימ.ות תקיעות על אותו הלופ?

כולנו חווינו את זה מתישהו בחיינו –
לופים.
לולאות.
מעגלים.
דפוסי התנהגות וחשיבה שמושכים אותנו לאותה התוצאה כל פעם מחדש.

לופים של מערכות יחסים רעילות או מכאיבות, לופים של אכזבה מחברימ.ות, לופים של ריצוי הסביבה במקום את עצמי וגם לופים של דיאטות והפרעות אכילה.

לופים שגורמים לנו לחשוב שבאותו האופן שנראו חיינו עד כה – כך ייראו חיינו תמיד. הם פוגעים ביכולת שלנו להאמין בשינוי, באומץ לשנות.

זה קרה לי (ועדיין קורה) בכל כך הרבה תחומים בחיי. למשל, כשאני נמצאת בסביבה עם הרבה אנשים ובסיטואציה חברתית – דפוס ההתנהגות שלי, או במילים פשוטות – האופן בו אני מתנהגת שוב ושוב – הוא נמנע, אם שוב נפשט – אני מעדיפה לברוח משם. אז באופן עקבי, במצבים כאלה כמו מסיבה, ארוחה משפחתית או אפילו בילוי חברתי מצומצם, אני כמעט באופן אוטומטי בוחרת בהתנהגות שתשמור עליי ממה שמפחיד אותי ואנסה להימנע מהסיטואציה עד כמה שאפשר – ובו זמנית אני אשמר את הלופ.

ככל שאני אחזור על הלופ הזה יותר – אני אצטיין בו יותר. הוא יהפוך יעיל יותר, אוטומטי יותר וקשה יותר לשינוי.

זה קרה בדיוק באותו האופן כשהסתובבתי בלופ של האנורקסיה.
התגובה שלי למזון הייתה הימנעות באמונה אמיתית שהיא תשמור עליי – בראש שלי, נשמרתי מלעלות במשקל. אבל ידעתי שזה הרבה יותר מזה.
נשמרתי מלהתמודד עם הרגשות שלי ומלהרגיש אותם באמת.
הייתי כל כך רגילה להיות ממוקדת במטרה – להיות רזה יותר – שהייתי עיוורת לכל השאר. הלופ היה ממושך, יעיל (אבל לא לטובתי) ונוקשה.

לופ שממש ממש קשה לשבור.

קראתי פעם שהמוח שלנו יודע לדמיין את העתיד – רק על פי העבר. אז כשאנחנו בתחושה שנתקענו בלופ, המוח משמר אותה. למעשה, ככל שהסתובבנו בלופ הזה עוד ועוד – הוא נהיה ממה טוב בלשמר את האמונה שהיא תסתובב ותסובב אותנו בתוכה עד אין קץ.

אז, מה, זהו? גזר דין סופי? אין מה לעשות?
בדיוק ההפך!

אז נכון, המוח מחשב את התוצאה העתידית לפי העבר, כדי להימנע מטעויות שכבר עשינו וכי תכלס – זה מה שזמין לו. המוח שלנו לא קונה בננות ירוקות, הוא רוצה לראות מה יקרה לפי מה שכבר קרה.

אז אם אני תקועה בלופ של הפרעת אכילה – וזה לא מדע בדיוני, זה קרה – ממש לפני שלוש שנים, הרגשתי כל בוקר שאני נופלת קצת יותר עמוק לבור. גם אם רציתי לצאת, כל מה שהמוח שלי זכר זה אותי בוחרת במשך שנים, כל יום מחדש, להמשיך ליפול.

אבל!

הצלחתי לשבור את הלופ.
ואני הולכת לחלוק כאן איך עשיתי את זה.

זה מה שעבד לי באותו רגע, והרגשתי שזה היה במקרה. בטעות אפילו. כאילו ״לא באמת התכוונתי״ להחליט להשתקם. אבל זה בעבע שם מתחת לפני השטח הרבה מאוד זמן. זה משהו שרציתי, עמוק מתחת לפחד ולא הבנתי עד כמה.

כמו ביום בהיר אחד, זה באמת היה יום אחד אבל די מעונן, ה-23 לדצמבר 2019 והגעתי לטיפול יום. זו הייתה המסגרת ה-לא-יודעת-כמה שניסיתי לאורך השנים אבל רק יום הטיפול השני או השלישי.

ופתאום הרגשתי בבטן משהו. כן, רעב, אבל לא רק לאוכל. רעב לשינוי. לשבירת הלופ.

חזרתי הביתה והודעתי שאני לא חוזרת לטיפול. התגובה סביבי הייתה קשה מאוד ובצדק – קצת כמו לשמוע מכורה שמסרבת לגמילה. אבל אני ידעתי שהשינוי כבר כאן. אולי משהו בידיעה הפנימית שלי ובבטחון שלי נתן למשפחה שלי מרחב לסמוך עליי למרות שידעתי שלא הרווחתי את האמון שלהם עדיין, אחרי שנים של שקרים והסתגות והבטחות להתמיד בטיפול.

החלטתי לאכול. ממש באותו היום כשחזרתי הביתה. הבעבוע בתוכי געש והתעצם והרעב הזה הפך לאומץ. אבל באומץ הזה שחה לא מעט פחד שאני

לא יודעת מה אני עושה,

שאני מתחזה,

שאני בכלל לא אמיצה.

חשוב לציין כאן שההחלטה להפסיק את הטיפול היא לא המלצה בכלל, להפך! כנראה שאם הייתי נשארת תחת מסגרת טיפולית בחודשים הראשונים ההחלמה שלי הייתה מוחזקת יותר, למעשה, באמת חזרתי למסגרת טיפולית ברגע שהבנתי את הצורך וכן הייתי בטיפול פסיכולוגי עקבי לאורך כל התקופה.

אז אם נחזור רגע ל-23 בדצמבר 2019, המוח שלי הזכיר לי את השינויים שעשיתי כנגד כל הסיכויים:

• את ההרשמה שלי למגמת תיאטרון כילדה ביישנית שרעדה על הבמה וגדלה לאישה ששיחקה על במות ולמדה תאטרון באקדמיה,

• את המחלה הכרונית שאבחנו לי והשיקום הבלתי אפשרי שרשמו לי כדי לשפר את התפקוד שלי – והאופן המרשים בו צלחתי אותו,

• את הילדה הקטנה שהייתי שעברה בריונות וחשבה שלעולם לא תהיה אדם חברתי, שמח ומתפקד… ובכל זאת הצלחתי, עם הפרעת האכילה, להיות האישה הזו שרציתי להיות.

זכרתי רגעים קטנים וגדולים בהם המוח שלי התגבר על כל המכשולים ופרץ קדימה. אלו הזכרונות שהזכירו לי שכן – אני יכולה לפרוץ את המעגל, למוח שלי יש הוכחות עסיסיות ובשלות.

גם בבוקר למחרת קמתי ובחרתי לאכול, בחרתי לחיות. למרות שפחדתי שהאומץ עלול להיגמר יום אחד….
וגם בבוקר שאחריו, זה שאחריו וזה שאחריו…

את האומץ הזה אני משמרת כבר שלוש שנים וקצת וזו ללא ספק עבודה יומיומית שמצריכה לא פחות אומץ מאותו רגע מזוקק.

השורה התחתונה – שבירת לופים זה עסק מסובך, מורכב, מלוכלך ולא לינארי.
טעיתי ואני עוד אטעה. וזה בסדר!
זה הגיוני.
אם את.ה קורא.ת את זה ויש לך לופ שאת.ה רוצה לשבור, המסר שלי אליך הוא –
שזה אפשרי.
בדרך הייחודית לך, עם האומץ המיוחד שלך.
האומץ כבר אצלך.

רוצימ.ות לשמוע עוד על איך אני עושה את זה? על תהליך תחזוקת האומץ ואיך הוא, כמו נס פך השמן, לא אוזל?

בקרוב בבלוג…(:

עד הפעם הבאה,
שלך באומץ,
אלה.